הרשות והחובה
רינה בת החמש עשרה קמה בהחלטה ברורה שהיא לא נוסעת לטיול השנתי. "אין לי כח" – היא סיפרה לאמא – "נמאס לי מהטיולים הדפוקים האלה". האמא, שהיה מאד חשוב לה שביתה תיסע לטיול, ניסתה בכל דרך אפשרית לשכנעה ולרצותה, אך ללא הועיל. בשלב מסוים אף האבא הצטרף וניסה את כוחו. ההורים השקיעו זמן רב וכוחות רבים ללא פירות – הילדה נשארה בבית וההורים נסעו לעבודה באיחור ובתסכול עמוק!
קיים זמן, שבו אנו אמורים לזרוע וקיים זמן, בו אנו אמורים לקטוף את הפרות. אם הגענו לזמן הקטיף ונזכרנו לזרוע, זה יהיה בזבוז אנרגיה ונחווה תסכול במאה אחוז מהפעמים.
כהורים עלינו לדעת מתי הוא זמן הזריעה ומתי זמן הקטיף.
זמן ה"חובה"
הזמן של הקטיף הוא זמן ה'חובה'. בזמן זה אין מקום לשיחות נפש להסברים והדרכות. שם אנו מצפים להתנהגות מדויקת ומותאמת. לדוגמא, אם עם חמישה ילדים בכביש אינה יכולה להתחיל להסביר את הסכנה והחשיבות של הזהירות ואת האופן התקין בו עליהם לחצות כביש- יש רעש ומכוניות מצפצפות. אם האם תנסה לראשונה לדבר עם הילדים על הסכנות והאופן התקין לחצות כביש הדבר יהיה בזבוז אנרגיה, הילדים לא פנויים להקשיב ולקלוט.
ארוחות ערב מיוחדות עם אורחים זהו זמן 'חובה'. זמן בו אנו מצפים מהילדים להתנהגות הולמת. הרי לא נתחיל להעיר לילדינו לפניי האורחים! פדיחות…
אם נתקלנו בבלאגן באחד מזמני ה'חובה', לא כדאי להשקיע הרבה אנרגיה. אם אפשר נוותר ואם לא, נשקיע את האנרגיה ההכרחית אך לא יותר מכך. עלינו לחכות לזמן ה'רשות' ושם להשקיע את מרב האנרגיה.
זמן ה"רשות"
זמן הזריעה הוא זמן ה'רשות'. זמן זה מאופיין בנחת, רוגע, נוחות והתאמה של המקום והזמן לשיחה בין הנער/ה לבין ההורה. לדוגמא, ארוחת צהרים, במיטה לפני השינה, בשבת וכו'.
זמן ה'רשות', הוא הזמן לשיחות נפש, להסברים והדרכות. קל מאוד לפספס זמן זה ולמלא אותו בדברים אחרים- מה שיגרום לנו להגיע לזמן ה'חובה' לא מוכנים.
אם שיודעת שמחרתיים היא עומדת לחצות עם ילדיה את הכביש, טוב תעשה אם לפני השינה תדבר איתם על חצית כביש נאותה וכו'.
אם בשבת אמורים להגיע אורחים לארוחה, טוב תעשה האם אם במהלך ארוחות הערב בימי החול תקדיש זמן לאופן הרצוי בו על הילדים להתנהג.
כשעבדתי במרכז חירום עם ילדים שהוצאו בצו בית המשפט מהבית. שמתי לב לקשר בין התנהגות המדריכים בשיחות הבית בצהרים -עת מתכנסים הילדים על הספות לשיחה- לבין האופן בו ההשכבה התבצעה עת הגיע זמן השינה.
זמן השינה הוא זמן ה'חובה'. עשרה ילדים צריכים להיכנס למיטות ולקבל זמן מדריך. לעיתים לוקח זמן עד שהמדריך יכול להגיע לכולם. זמן זה יכול להפוך לבלגאן מהסרטים. במה זה תלוי?
כמובן בזמן ה'רשות'! שמתי לב, שמשמרת שהקפידה בזמן ה'רשות' (שיחת הבית, פעילות שאחרי), על גבולות וכללים ברורים- לדוגמא סגנון ישיבה, סגנון דיבור והתייחסות אחד לשני זכתה לנועם וסדר בזמן ה'חובה'.
אולם כשהייתה משמרת בה הכללים והסדר (הריבוע) לא נשמרו בזמן ה'רשות' (לעיתים בגלל רוך וטוב ליבם של המדריכים), ההשכבה התנהלה באופן נורא ונמשכה עד שעות מאוחרות.
לעיתים אני אומר לעצמי: "זה לא נוח, אין לי כוח כרגע להעיר או לשים גבול, בכל מקרה אף אחד לא ישים לב או ידע".
בהמשך, קרוב לודאי שאשלם על כך! קיים קשר בין חלקי הזמן. כמו מובייל של מטוסים התלוי מעל ראשו של תינוק. משיכה במטוס אחד גורמת למטוס הנמצא במקום אחר לזוז. אם לא הינו רואים את החוט היינו נדהמים. החיים בנויים בדיוק כמו המובייל רק שהחוט נעלם מעיננו.
ויתור על גבולות וכללים (ריבוע) בזמן ה'רשות', הוא כמו משיכת מטוס. כשהבלגאן וחוסר המשמעת בזמן שצריך אותה היא כמו המטוס שעולה בצד השני.
ידיעת הקשר בין זמני ה'רשות' וה'חובה', כמו כן עשית פעולות המתאימות לחלקי הזמן השונים, עשויה לפתור הרבה מהבעיות ולהביא הרמוניה ונועם לחיינו.
תגובות אחרונות