מרכז המפה

כאשר "לאהוב את מה שיש" פוגש את "שיטת המפה"

המעבר למצב של צלילות התודעה והתבוננות ערה על המציאות הוא לא לוקסוס, אלא חיוב המציאות. אנו בתקופה המאפשרת זאת יותר מאי פעם בהיסטוריה. במאמר זה טמונים מפתחות רבים איתם תוכלו להוסיף עוד המון דברים טובים לחייכם.

למעשה, קיימת אצלנו בהירות גדולה לגבי ההבדל בין הימצאותנו בבית (רשות היחיד) לבין הימצאותנו בחוץ (רשות הרבים).
מה היה קורה אם היינו נשארים כל העת בחוץ נתוני לחסדי הפיח, האבק והקולות מחרישי האוזניים? היינו מתבלים במהרה, נותרים מותשים, מאבדים מכוחנו ויופיינו החיצוני והפנימי. זה בלתי נמנע ורצוי לעבור דרך החוץ, אך לא צריך לשכוח לחזור אל הבית בו אנו מרגישים שלווה, ביטחון ונוחות אופטימלית במצב המתוקן.

דמיינו שאתם עם עיניים עצומות. כיצד הייתם יודעים היכן אתם?
לפי חוש השמיעה, רעש האוטובוס החולף על פני התחנה היה חושף זאת כמו כן מגע העמוד עליו נישא התמרור. לחילופין רעש ארון המטבח הנפתח כמו מגע הספה היה נותן לכם ידיעה לגבי הימצאותכם בבית.
האמת היא שבראשכם נמצאת כמו קופסה שחורה ואטומה המקבלת אינפורמציה בעזרת חמשת החושים: שמיעה, ראיה, ריח, מישוש וטעם. לפיהם הקופסה הזאת מפרשת את המציאות.

הביטוי של הבנת המציאות היא הדברים אותם אתם מוצאים כעובדות בהם אתם בטוחים כקיימים ואמיתיים. תארו לכם אדם הנמצא בבית אך מנסה לתפוס טרמפ כאילו הוא בתחנת אוטובוס, או אדם הפותח שולחן כאילו הוא במטבח אך בעצם הוא ברמזור… מה הייתם אומרים עליו? הייתם אומרים שנטרפה דעתו, שהבן אדם השתגע?

כפי שקיימים בית וחוץ פיסיים כך גם בעולם הנפש הפנימי יש אפשרות להיות בבית וכן להיות בחוץ. בעולמנו הפנימי לא תמיד אנו מבחינים אם אנו בחוץ או בבית וגם אם אנו מבינים שאנו בחוץ לא תמיד ידועה הדרך חזרה לבית החם.
כשאנו בבית המצב הרגשי אותו אנו חווים הוא: הוקרת תודה, חדווה, התרוממות רוח, רצון טוב ותשוקה לתת באופן בלתי תלוי.

כשאנו מחוץ לבית, המצב הרגשי אותו אנו חווים הוא: עצבות, כעס, אכזבה, מתח, עצבים, חוסר בסליחה, ניצול וכו'.
כשאנו נשארים בחוץ לאורך זמן אנו מאבדים מכוחנו, מתבלים חיצונית נותרים מותשים עד להופעתן של מחלות כאלה ואחרות.
הרגשות הם למעשה מקבילים לחושים הנותנים לנו הבנה לגבי מקומינו כפי שאין לנו עסק עם רעש האוטובוס או עמוד עליו התמרור תלוי ורעש דלת הארון כך "אין לנו עסק" עם הרגשות הם סך הכול מרמזים לנו על מקומינו המנטאלי המחשבות או הסיפורים בהם אנו מאמינים.

המחשב המורכב ביותר הוא המוח האנושי כפי שבמחשב הביתי קיימים קבצים אליהם אין לנו גישה כך גם במוחנו קיימים קבצים אליהם אין לנו גישה, קבצים הנוצרו כתוצאה מהשפעת מבוגרים משמעותיים בחיינו וכן ניסיון העבר.
הדרך לחולל שינו בעבודת המחשב עוברת דרך שינוי הקבצים הגלויים והמוסתרים.
(אנו יודעים שהאדם הוא הרבה יותר ממחשב אך לצורך המשל הבאתי דוגמא זו על אף ההתנגדות העולה בי בעודי כותב את המאמר)

כפי שילד ההולך לאיבוד זקוק למבוגר או שוטר שייקח אותו חזרה לביתו, שיעזור לו ממש להצליח באמצעות קידום אישי,  כך אנו בבגרותנו כמו הילד זקוקים למורה/קורס שייקח אותנו חזרה לבתינו.. כיום, מבחינה פנימית, אנו כמו אותו אחד הטופס טרמפ מסלון ביתו ללא הבחנה היכן הוא נימצא ומה עליו לעשות. זהו המצב בו אנו כועסים ,מאוכזבים או מתקשים לסלוח ובאודינו נשארים במצב זה, אנו עושים פעולות אך "אף מכונית לא עוצרת בסלון" ואין ברכה במעשינו.

החושים מעבירים לנו מידע מוטעה רוב הזמן התרגלנו להאמין להם ולעיתים ללכת שולל לדוגמא עיפרון המונח בתוך כוס מים מזכוכית יראה שבור לחלוטין, אך האם הוא באמת שבור?כלל וכלל לא זו היא אשליה אופטית שתתגלה בעת שנמשוך את העיפרון אל מחוץ לכוס. היינו מוכנים להישבע שהוא שבור להתערב עם כל מי שיאמר ההפך. זהו המצב בו אנו שרויים בחיים - טעות ובלבול גדול.
בחינוך הילדים בקשר עם הבני זוג המשפחה והסביבה הרחוקה ,הנהג במכונית השכנה, השכנה מהדירה ממול, המוכר במכולת. הבלבול עולה לנו מחיר יקר מנשוא: כעס, ריבים, מתח, עצבים, עלבון, אכזבה, שנאה, מירמור, הזדקנות מואצת, חולי והרשימה עוד ארוכה.

אנו משולים לאדם העובר ליד צינור, אך מפאת הבלבול והראיה הלקויה המשולה לחושך, אנו בטוחים כי הצינור הוא נחש ובכל פעם שעוברים לידו חווים פחד, מתח, לחץ, בלבול וכאילו זה בלתי נימנע והנה אנו כבר משלימים עם המציאות השקרית, עד שמגיעה אלומת אור גדולה ע"י חבר, מורה, מטפל או סדנא וחושפת את האמת כי הנחש הוא סה"כ צינור.

בפעם הבאה שנעבור ליד אותו "נחש" נופתע מכך שהרגשות המוכרים לא מופיעים ובמקומם אנו נחווה שלווה וצחוק גדול על העבר.

משל זה מייצג תהליך של התעוררות ,התבהרות של התודעה וכניסה למצב תודעתי חדש המחכה לכל אחד מאיתנו. שכאפשרות לאחר סיום הקורס. כל אחד מאיתנו יכול לבקש להגיע לצלילות התודעה והתבוננות ערה למציאות .